פסק-דין בתיק בר"ע 35165-05-13

השופטת יעל אנגלברג שהם

1.         לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת שרה שדיאור; תע"א 2501-08; ניתנו ביום 3.3.13 וביום 1.5.13), שבמסגרתן קבע בית הדין כי החיוב בתשלום על פי פסק הדין שניתן על ידו ביום 18.4.12, חל על שתי הנתבעות - המבקשת דנן וחברת אינטר דקור יבוא ושיווק בע"מ (להלן - " אינטר דקור"), וכי סיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין. כן מונחת לפניי בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

הרקע לבקשה

2.         המשיב הגיש בבית הדין האזורי תביעה כנגד המבקשת ואינטר דקור. ביום 16.1.12 הציע בית הדין האזורי לצדדים הסדר פשרה לסיום ההליכים ביניהם. ביום 4.3.12 הציעה אינטר דקור הצעת פשרה מטעמה וזו נתקבלה על דעת המשיב בהודעתו מיום 18.3.12 והוא הגיש נוסח מוצע לפסק דין. ביום 18.4.12 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות שאליהן הגיעו הצדדים על יסוד הנוסח המוצע על ידי המשיב, תוך שבית הדין מפרט כדלקמן:

" לשם סילוק מלא וסופי של כל תביעות התובע כנגד הנתבעות, הנתבעת 2 (אינטר דקור - י.א.ש.) תשלם לתובע סך של 33,150 ש"ח מהם 31,500 ש"ח בגין פיצויי פיטורים. סכום זה ישולם באמצעות 17 שיקים שוטפים החל מיום 1.3.12, כאמור בסעיף 3 להודעת התובע. הנתבעת 2 חייבת לשלם לחברת מנורה מבטחים את יתרת החוב בהלוואה ..." (להלן - " פסק הדין").

3.         ביום 16.1.13 פנה המשיב לבית הדין בבקשה " לשכלול פסק הדין". במסגרת הבקשה ציין המשיב כי ניסיונותיו לפעול לביצוע פסק הדין כנגד אינטר דקור לא צלחו וזאת בהעדר נכסים. המשיב ציין בבקשתו כי אינטר דקור הייתה אמורה לבצע את פסק הדין בשם הנתבעות ומשזה לא בוצע, התבקש בית הדין להורות כי גם המבקשת דנן, חברת ס.מ. סלע בע"מ, חייבת בביצוע התשלומים בהתאם לפסק הדין.

4.         בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 3.3.13 קבע כי -

" פסק הדין מיום 18.4.12 ברור ובו שתי נתבעות, גם ס.מ. סלע בע"מ. סעיף 2 לפסק הדין ברור אף הוא ומתייחס לחובת התשלום של שתי הנתבעות בהסכמתן המפורשת. לאור האמור לא מצאתי כי יש להוסיף על האמור. בית הדין סיים מלאכתו" (להלן - " ההחלטה הראשונה").

5.         פניית המבקשת לבית הדין האזורי בבקשה להבהיר את ההחלטה הראשונה ולעיין בה מחדש, נדחתה על ידי בית הדין בקובעו - " בית הדין סיים מלאכתו בפסק הדין ולא יוסיף עוד" (להלן - " ההחלטה השנייה").

שתי החלטות אלה הן מושא בקשת רשות הערעור שבפניי.

בקשת רשות הערעור

6.         המבקשת עותרת ליתן לה רשות ערעור על החלטות בית הדין האזורי. לטענתה,  טעה בית הדין קמא עת קבע בהחלטה הראשונה שהחיוב הנקוב בפסק הדין חל על המבקשת. לעמדת המבקשת, הרקע להסכמה שאליה הגיעו הצדדים ואשר מצאה ביטוי בפסק הדין, הוא שהמשיב עבד בשירות המבקשת למשך תקופה קצרה בלבד, באופן לא רציף וכי הוא עזב מרצונו. על כן, כך נטען, אין  למבקשת כל חלק בתשלום פיצויי הפיטורים. עוד טוענת המבקשת, כי פסק הדין הוא סופי וכי השינוי שנעשה בו שהחיל עליה את התשלום שהוטל על אינטר דקור, הוא שינוי מהותי שאין לו כל הצדקה.

באשר להחלטה השנייה טוענת המבקשת, כי זו אינה עולה בקנה אחד עם ההחלטה הראשונה שבמסגרתה פתח בית הדין את פסק הדין, הוסיף עליו הוראות שלא היו בו ושינה את זהות הנושא בתשלום הסכום הפסוק.

7.         המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו עבד ברציפות במשך כ-25 שנה בעסקיו של גיסו, מר שמואל סלע, הוא הבעלים של המבקשת ושל אינטר דקור, והסתבר לו בדיעבד שהמסגרת המשפטית של העסק שבו עבד, השתנתה מפעם לפעם. לטענתו, פסק הדין התייחס לחובת התשלום של שתי הנתבעות - המבקשת ואינטר דקור - בהסכמתן ואילו היה מבקש מר סלע באמת ובתמים לשלם לו על פי פסק הדין, יכול היה לעשות כן; אלא שהצעתו של מר סלע כי התשלום יבוצע על ידי חברת אינטר דקור הייתה בידיעה כי זו אינה יכולה לעמוד בתשלום; בקשתו של מר סלע לעיכוב ביצוע ההליכים כנגד המבקשת, נובעת מהחשש שכנגדה ניתן יהא לממש את פסק הדין. לטענת המשיב, נאלץ להתדיין עם המבקשת וחברת אינטר דקור למעלה מחמש שנים, אך טרם זכה לקבל את המגיע לו ואשר הוסכם על הצדדים.

8.         הצדדים הסכימו כי אם תינתן רשות ערעור, ידון בית הדין בבקשה כבערעור, על יסוד הבקשה והתגובות לה, וזאת על פי תקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. לפיכך, ומכוח הסמכות הקבועה בתקנה 82 האמורה, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור.

הכרעה

9.         לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על צרופותיה, לרבות ההחלטה שבבסיסה, ובתגובת המשיב, מצאנו כי דין הבקשה כמו גם הערעור גופו, להתקבל.

הלכה היא כי משניתן פסק דין, סיים בית הדין את מלאכתו ואין הוא רשאי לחזור ולהידרש לפסק הדין אלא בתנאים הקבועים בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - " החוק"), הקובע -

" (א) מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה.